דע מניין באת ולאן אתה הולך

נובמבר 2000, המכללה לעיצוב ולחינוך ויצ"ו חיפה, שנה ד' במחלקה לעיצוב אופנה. "שורשים - דע מניין באת ולאן אתה הולך. זה נושא העל של פרוייקט הגמר שלכם". באותה שניה ידעתי. סבתא ציפורה, שאז לא תיארתי לעצמי עדיין עד כמה תלווה אותי בהמשך כמקור להשראה ולערכים מופלאים...

סבתא, ילידת צ'כוסלובקיה, שרדה את מלחמת העולם השניה והשואה תחת זהות נוצרית בדויה, שהנפיק לה הדוד שלה.

אך גם לפני הזוועות הללו, לא היו חייה קלים במשפחתה החרדית. אמה נפטרה בגיל 24, לאחר לידת אחותה של ציפורה, וסבתא, רק בת 3, נלקחה תחת חסותו של הדוד שלה ואשתו. בשלב מאוד מוקדם התחילו לקנן בה שאלות וסקרנות אל העולם שמחוץ לארבעת כתלי הבית החרדי שבו גדלה.

התלאות שהעבירו אותה שנות המלחמה הרחיקו אותה עוד יותר מהאמונה כי מישהו דואג לה ושומר עליה מלבד עצמה ואנשים טובים בדרך. היא הצליחה לשרוד, ולהתאחד שוב עם אחותה גיצ'ה, שאותה לא עזבה עוד עד יום מותה.

היא הצליחה לבנות בית ומשפחה ביחד עם סבא דולק ז"ל, ליצור ולעבוד במתפרה שהקימה ביחד עם אחותה בחיפה, בשנות השישים של המאה ה20, ולגדל שתי בנות: שלומית ורותי, אמא שלי זכרונה לברכה, האהובה והיקרה.

שלומית ורותי גדלו בבית חילוני לחלוטין, שכן שמר על קשר עם כמה מבני משפחתה של סבתא, שהתגוררו במאה שערים.

ואילו אני גדלתי עם עם תחושות אישיות של ריחוק מהדת היהודית, של אנטי דת, ושל ביקורת על היהדות החרדית. אלה היו המסרים שאני חוויתי, במיוחד מאימי.

כל אלה הביאו את הרצון העז שלי להתרכך ולפייס את המקום המתקומם, לחקור ולהבין את התהליך ואת מקור ההתנתקות האישית של סבתי מהעולם החרדי - סיפור אישי שמייצג עוד רבים אחרים.

וכך, עבודת מחקר עיונית על תהליך החילון באירופה בתקופת תנועת ההשכלה הכללית והיהודית, שכללה גם ראיון שערכתי עם סבתא ציפורה, בו היא גוללה בפני סיפורים מצמררים ומרגשים מאין כמותם, הפכה לקולקציה ששאבה צבעוניות, צלליות, חומרים ואלמנטים שונים היישר מהעולם החרדי ומפרטי הלבוש האופייניים לו.

השם שהענקתי לקולקצית הגמר היה: "זה לא יאה למיידלע" - המשפט שנחרט בזכרונה של סבתא מילדותה, שנאמר לה בכל פעם שעשתה משהו 'אסור', כמו להתרחץ בנהר שכה אהבה, או לקרוא בספרים...

אז הנה שוב עולה המוטיב הכה נוגע בי של 'אחיות' (-:

בתמונה הראשונה, שני דורות שנלקחו ממני: סבא דוד וסבתא סופי, סבא דולק וסבתא ציפורה - מחתנים את אבי ואימי רחמים ורותי, 11 ביוני 1973. כולם נלקחו כבר מן העולם הזה.

החור בלב אין לו סוף.

הגעגוע מפלח.

ובאותה נשימה כולם נותרו בתוכי ביחד עם כל המתנות, החוויות והערכים שהעניקו לי:

חדוות היצירה והעשיה, מוסר העבודה, האהבה ללא תנאי והחוסן הנפשי - הם רק חלק קטן מכל אלה,

את זה א ף א ח ד ל א י ק ח מ מ נ י ל ע ו ל ם.

❤❤❤

ובתמונה השניה, מתצוגת הגמר 'זה לא יאה למיידלע', 2001.